שיעור 6: סאמרהיל - גישה רדיקלית לחינוך ילדים

הכלי הטכנולוגי עליו נלמד השיעור וניישם אותו פדגוגית הוא "גוגל דוקס" (google docs). לגוגל דוקס יש מספר יתרונות (גם כמה חסרונות, אך בעיקר יתרונות) בהשוואה מול מיקרוסופט אופיס (Microsoft office)- גוגל דוקס הוא בעצם תחליף למיקרוסופט אופיס. הכלי הזה מעניק לנו את היכולת ליצור מצגות, מסמכים, אקסלים ועוד כמה דברים כמו טפסים (שזו אופציה שאין במיקרוסופט). היתרון הגדול באמת של גוגל דוקס נקשר במושג "שיתופיות" ( מושג מעורפל שנמנע מלהיכנס להגדרות הפילוסופיות שלו) – אפשר שמספר רב של אנשים יעבדו על אותו מסמך במקביל, באותו הזמן בתיאום גבוה ונוח. אין עוד תוכנה שמאפשרת את השיתופיות הזו והעבודה במקביל באופן כזה פנטסטי ובממשק ידידותי.

אז איך בעצם יוצרים מסמך של גוגל דוקס? פשוט מאוד! נכנסים לחשבון הג'ימייל, יש למעלה לחצן מרובע המורכב מריבועים קטנים ( שעומדים עם העכבר זה נקרא "אפליקציות")- לוחצים עליו.  ואז ללחוץ על drive (משולש בצהוב, כחול וירוק) – ושם יש כל מיני אופציות למסמכי גוגל דוקס. יש אופציות לשתף אנשי קשר במייל או להוציא את הקישור של המסמך.

פעילות כיתתית – יישום הכלי הטכנולוגי "גוגל דוקס" : יש להיכנס לקישור שעל הלוח, המוביל למסמך של גוגל דוקס. במסמך יש טבלה – יש לרשום שמות של קבוצות(זוגות או יחידים), לקרוא את העמודים הספציפיים מתוך המאמר של ניל בספרו "סאמרהיל", לכתוב ציטוט נבחר מעמודים אלה ולהסביר אותו. המשמעות של פעילות כיתתית זו, שבסופה ייווצר לנו סיכום של הפרק, מתוך עבודה שיתופית בו זמנית על המסמך. במילים אחרות, לגוגל דוקס יש אלמנט מאוד חזק – באמצעות עבודה משותפת, שכל אחד פועל על משהו אחר, יוצרים ביחד את השלם. בנוסף, ישנה אחראיות ליצור משהו טוב ולהשקיע, מתוך ההבנה שזה ישמש את כל הכיתה שחשופה למה שהיחיד כותב, והוא עתה כותב בשביל כולם ולא רק לעצמו.

לפני שמתחילים בפעילות הכיתתית, כמה מילים על הספר הזה "סאמרהיל", על האיש שכתב אותו – ניל, התפישה שלו ואיך כל זה מתחבר לקורס שלנו. ניתן לזהות בקלות שהקטע שקראנו מ"סאמרהיל" היה פחות פילוסופי, פחות מורכב ויותר בשפת העם. מבחינת הקורס, אנו מגיעים כעת לסופו של החלק הראשון של הקורס (בדיוק במחצית). אם נסתכל על כל החטיבה שעברנו, נסתכל על מעין רצף – פתחנו במתח שבין האינדיבידואל-לאמת-לתבונה ( אפלטון - משל המערה), לקחנו את המושגים האלו ועימתנו ביניהם:

 אפלטון- העדיף את התבונה והציג עמדה רציונאליסטית, ומבחינתו שכל השאר "ילכו לעזאזל", אז רוסו היה קצת יותר ער למשמעויות החברתיות של הדבר הזה, והבין שלמרות שיש את המתח הזה, נדרשת הכרעה קצת פחות דרמטית וקצת יותר מכילה את החברה. אחרי רוסו דיברנו על דיואי- שהוא הולך עוד צעד אחד לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי האינדיבידואל. הוא נותן יותר מקום לילד בתהליך החינוך של עצמו. אם נחשוב רגע על רוסו ואפלטון-  אצל שניהם הילד הוא פאסיבי. צריך לקחת את הילד כמו שהוא ולהפוך אותו למה שאנחנו, ויש בזה משהו מאוד אלים. דיואי- מבין את הצורך שהילד יהיה שותף מרכזי ואפילו פעיל בתהליך הזה של החינוך. אחרי זה דיברנו על ברלין-שבעצם אומר שאנחנו רוצים שהילד יהיה פעיל ויהיה חופשי- אבל מה זה אומר? איפה זה שם אותו? צריך לחשוף אותו לאמיתות שאנחנו יודעים שקיימות אצלו או רוצים לשחרר אותו ממש, ולך תדע מה יקרה עם זה? מה זה אומר להיות חופשי?

אחרי כל ההוגים האלו, אנחנו מגיעים לכאן, לניל, שהיה חלוץ בסוג הזה של בית הספר שהוא הקים. הבית הספר שלו פעיל עד היום (היה סגור במקצת בגלל זוטות כמו ענייני תברואה). בית הספר הזה נפתח שלוש פעמים בתחנות שונות – גרמניה, אוסטריה ואנגליה.הוא נוהל מתחילתו על ידי ניל, וכשהניל נעשה מבוגר- הניהול עבר לידי אשתו. בהמשך הועבר הניהול לבתו זואי, שהיא עמה גדלה והתחנכה שם, ממש ילידת המקום ( ניל מדבר עליה רבות במהלך הספר).  "סמראהיל" הוא ספר רב מכר, אשר שינה את החינוך בעולם, וזה קצת מצחיק ויוצר דיסוננס עם העובדה שהמקום עצמו נראה מבחוץ  מוזנח, שלושים ילדים שמסתובבים ומעשנים, הולכים מכות, עשבים שוטים.  ובכל זאת, הספר הזה השאיר חותם משמעותי על עולם החינוך בכלל – הכיל רעיון מהפכני, פורץ דרך ויש לציין כי הרעיונות שלו עדיין מהפכניים, עובד כבר מאה שנה ( מומלץ להיכנס לאתר). אחרי שהספר הזה יצא, הייתה הרשמה גדולה מאוד לבית הספר.

מבחינת ההשראות הפילוסופיות של ניל– יש בו משהו מדיואי( שייתכן שהיה שמח בסוג של בי"ס כזה), הוא אומר שיש לקחת את הילד ולתת לו יותר מקום להתבטא וללמוד. עם זאת, מדובר  בגירסה מאוד קיצונית של השיטה הזו – זה כאילו לקחת ילד ולומר לו "לך תעשה מה שאתה רוצה, בסוף יהיה בסדר"( שיש לזה כמובן את היתרונות והחסרונות). השפעה נוספת מאוד חשובה בטקסט הזה של ניל זה פרוייד -  יש המון פרויד בהקשר של מיניות, הדחקה, תת מודע, מודע, טראומות, יחסים עם הורים כמעצבים וחשובים. עם זאת, באופן מסוים הטקסט הזה הוא לא פרויד כי הוא יותר אופטימי - אפשר להתגבר על כל הרע הזה ולשפר את הילדים האלה באמצעות חינוך. יש בטקסט של ניל מעין סוג של "מעגל איימה"  - שבעצם אנחנו פחדנים וצייתנים ואז אנחנו משדרים ומעבירים את זה לילדים שלנו והם נעשים כאלה גם כן- וזה מעגל של נגמר.  כדי שהילדים ישתחררו, אנחנו צריכים להשתחרר בעצמנו.

-בתום הפעילות הכיתתית בגוגל docs, צופים בסרטון קצר של ראיון עם ניל על סאמרהיל –

בקשר לסרטון אפשר להגיד כמה דברים- המהפכה הזו בגישה של החינוך של סאמרהיל,  שאנו חיים אחריה, ייתכן שאנחנו לוקחים אותה כמובן מאליו - כמו שברור לנו שלהרביץ לילדים זה לא טוב. זה ברור לנו כי זו המגמה בחברה בה אנו חיים כיום. הערה חשובה נוספת – ניתן לראות אצל ניל ואצל יתר ההוגים, כי החינוך זה לא משהו שרק המורים עושים אותו ואחראים עליו, אלא החינוך זה שיתוף פעולה מלא בין גורמים שונים שבאים לידי מגע עם היל. כך, המורים, ההורים, החברים , המדינה- הם כולם הגורמים המחנכים. אי אפשר לנטרל את המחנך של בי"ס כגורם נפרד בלבד המכריע על חינוך הילד. בהתאם לכך, סביר להניח כי ניל לא באמת חושב שכולנו (שלא התחנכנו בסגנון כמו סאמרהיל) חונכנו בחינוך שהוא בלתי חופשי בעליל. בהקשר הזה, ניל עושה קצת בלאגן במושגים שלמדנו עד עכשיו. אם יש את היחיד ויש את החברה  שדיברנו עליהם עד כה כשני דברים שונים, ניל שם אותם אחד על השני, ויותר מזה- הוא שואל על היחס ביניהם שהוא לא כל כך ברור. לפי ניל אם כך, היחיד הוא תוצר של החברה- הילדים שלנו רעים כי אנחנו ההורים ומרביצים להם וכופים עליהם דברים. ולמה אנחנו עושים את זה? כי לנו עשו את זה. מהבחינה הזו, אצל ניל מאוד בולט שמערכת החינוך היא סוג של השתקפות החברה – הנורמות, התפישות. במובן מסוים מערכת החינוך לא רק משקפת את החברה, אלא אף מחוללת ויוצרת אותה.

-מכאן והלאה, ההתייחסות של איתן לגבי הטקסט של ניל, תהיה בהקשר לציטוטים שבחרנו לכתוב בגוגל docs –

מסמך הגוגל דוקס- סיכום שיתופי ל"סאמרהיל"  

ביחס לציטוט 3:  מצד אחד יש את העניין של חופש מלא- שזה טמטום, ומצד שני יש כפייה דיקטטורית שההורה הוא אחראי על הכל. דרך האמצע שניל מציע היא מהפכנית - שזה זכויות שוות להורים ולילדים. ניל נותן דוגמאות רבות לנושאים הללו-  הילדים עשו אינסוף רעש וזה שיגע אותו והוא פעמים רבות צעק עליהם. ה"חופש" – אין הכוונה שאסור לצעוק על הילדים. כך גם בדוגמאות נוספות של ניל - אם מישהו לקח לי את המסור ולא החזיר לי אותו, אני לא אתן לו אותו שוב.  אם ילד אחד הרביץ לי– אני אחזיר לו ( גם אם אני מבוגר והוא ילד). ניל מדגיש כי התגובות של המכות, צעקות וכדומה, חייבות להגיע ממקום של שוויון –אני צועק עליך כמו שאתה צועק עלי. אני ואתה שוויי זכויות, אנחנו שונים אומנם, הרצונות שלי כמורה ושלך כתלמיד הם שונים, וזה בסדר, אך עם זאת,  הזכויות שלנו שוות מבחינת מה שמגיע לנו. הכלל המנחה של ניל, דומה ממש לזה של ישעיהו ברלין- תעשה מה שאתה רוצה באופן חופשי, כל עוד אתה לא פוגע בי. במידה שתלמיד יפגע, הצעקה עליו לא תהיה ממקום של סמכות, לא ממקום שאני מנהל בית הספר ואני חוקקתי את החוקים. בהקשר זה, בסאמרהיל הייתה לניל אסיפה כל שבוע-, בה חוקקו חוקים. לא היה אנארכיה - מי שחוקק זה כולם, תלמידים ומורים כאחד (שזה מאוד רדיקלי לחשוב שלמנהל בית ספר ולילד בן עשר יש זכות הצבעה בעלת משקל שווה).

ביחס לציטוט 4 -  למה ההורה מפחד שהילדים שלו יעשו את מה שהוא לא עשה? ייתכן שהוא מקנא בהם, אך מה שמעניין פה זה המושג "פחד", שמופיע בכמה וריאציות ובכמה מובנים. יש את הפחד של הילד- בחינוך הבלתי חופשי הפחד של הילד זה אחד מהגורמים שמניעים את הילד לפעולותיו. שהילד נמצא בחינוך הבלתי חופשי, הפחד זה לקבל עונש, שיצעקו עליו, שלא יהיו מרוצים ממנו. כך, הפחד הזה, כמה שהוא מניע אותו לפעמים לפעולות שהמורה רוצה אותם, לפעמים זה גם מניע אותו לעשות ההיפף, לעשות למורה "דווקא". ניתן לחשוב על הילד ההוא שכל הזמן מפריע ( הילד שמדברים עליו בכל ישיבה פדגוגית,  הכי מעצבן, הכי חצוף, מזלזל). האמת היא, שהניסיון מלמד שלוקחים את הילד הזו לשיחה ומדברים איתו, רואים שהוא מפריע כי הוא פשוט רוצה שידברו איתו, לא משנה אפילו על מה.  הוא התרגל שהדרך היחידה שלו לקבל תשומת לב זה פשוט להפריע. אם הוא יקבל תשומת לב בשוטף בלי להפריע- אולי הוא לא יצטרך להפריע כלל.

בהקשר הזה, ניל מתאר תהליך של ילד חדש שמגיע לראשונה ל"סאמרהיל" - בשבועיים הראשונים עושה מלא בלאגן ורואה שאף אחד לא מתרגש מהשטויות שלו, שזה לא עושה שם רושם. זו תיאוריה אומנם, אבל שבאים לבית הספר ממש אפשר לראות את זה- תלמידים שמתייחסים אלייך מגעיל, אומרים לעצמם שאתה המורה ומגיע לך לחטוף את כל זה. זה לא יעזור אם תגיד להם שאתה בן אדם לפני הכל כמוהם, כי הסאב טקסט של זה לא נכון – הבית ספר לא עובד ככה, הוא היררכי, כך שהמורה מעל והתלמיד מתחת וזכויותיהם לא שוות (כמובן שאצל ניל זה ממש לא ככה). בהמשך למושג ה"פחד-"  ראינו קודם כי הפחד של הילד ברור. הפחד של המבוגר הוא פחד כפול. איך הפחד הזה נולד? שההורה היה ילד כזה בעצמו. איך הפחד הזה משפיע על ההורה-מבוגר? בכך שהוא קצת משליך את זה על הילדים שלו, הופך להיות צינור של הדבר הזה.

ביחס לציטוט 5 -מה קורה פה עם אלוקים? מה קורה פה עם הדת בסיפור הזה? כי זה מאוד דרמטי פה. הדת כל הזמן מדברת בהתניות- אם לא תעשה ככה ייקרה לך ככה, וזה יוצר פחד מהחיים. הדת הופכת לגורם ממשטר, היא מעין אופיום להמונים. נחשוב על דת במובן הרחב- מורשת, תרבות, מסורת. איך אפשר לסובב את הדת שלא תהיה כזאת? הציעו בכיתה חינוך פלורליסטי, שמציג את כל הרעיונות וכל הגישות. איתן משתף מניסיונו כמורה בבי"ס, שלעולם אי אפשר להציג את כל הדעות והאפשרויות. הדעות שיוצגו בכיתה יהיו מטעמי בחירה שונים – להעניק השראה לתלמידים, מדובר בדעות מרכזיות או מבחינה דידקטית- הצגת מה שיכול לעורר דיון מעניין. בהשראת המאמר הזה, אם אני כמורה בא לתלמיד ואומר לו שיש לנו זכויות שוות – כך שגם אם לא תסכים עם הדעה שהצגתי בכיתה ואני חושב שהיא הנכונה, לא אדווח עלייך, לא תזכה לאש מהגיהינום, לציון נמוך או לסילוק מהבית ספר. בהקשר הזה, יש הבדל למה שמנחיל החינוך הדתי לבין סוג חינוך כזה של ניל ( אי הסכמה עם דעת המורה מהווה כפירה, והעונש שלה הוא משמים).

לכאורה ניל הוא הדוגמה הקיצונית לחופש- קח ילד , שים אותו בבית ספר, תן לו לעשות מה שהוא רוצה ( כל עוד הוא לא מזיק לעצמו ולאחרים): רוצה ללמוד לבגרות?שיילמד, לא רוצה? לא צריך! ראינו בסאמרהיל כי התלמידים המבריקים יכולים לעשות בגרות בלי ללמוד, והלא מבריקים יכולים להשלים בשנתיים תשע שנים של לימוד, ויכול להיות שלו ( זו דוגמה קיצונית של חופש)- ניל אומר שזה לא מה שמעסיק ומעניין אותו. הסאב טקטסט של זה בהקשר לתבונה, מתאים לביקורת של ישעיהו ברלין על החופש המדומה של ה"חופש החיובי": אתה משחרר מישהו לחופשי, אבל מראש אתה יודע מה הוא הולך לעשות עם החופש הזה, כי הוא יצור תבוני –אז בעצם אין לו בחירה. התבונה שלנו היא אותה תבונה, אז ברור לי מה התבונה שלך תכתיב לך. נוצר פה איזשהו פרדוקס, כי האדם החופשי הוא בעצם לא בוחר. אצל ניל במידה מסוימת הדבר הזה גם נכון - התלמידים בבית ספר של ניל גם לא חופשיים בסופו של דבר. לכאורה בסאמרהיל מנעד הבחירה האפשרי הוא בלתי סופי. עם זאת, חשוב לשים לב שניל אומר שבאופן כמעט גורף, אחרי תקופה בסאמרהיל התלמידים יוצאים אותו דבר. מגיעים לסאמרהיל תלמידים מכל הקצוות והסוגים - איך זה יכול להיות שאחרי תקופה מסוימת כולם אותו דבר? ניל אומר את הדבר הבא – לכולם יש את תכונת "הטוב" (בדומה לתבונה המשותפת) – אנשים בסוף הם טובים. יש כאלה שאינם טובים או אינם בעלי מידת הטוב- אך הם נהיו כאלה מהפחד, הכפייה.

בהתאם לנאמר קודם לכן, ניל טוען שאם נשחרר את כולם ויהיה "סאמרהיל" אחד גדול- לא יהיה את כל הרוע בעולם ( זו אמירה מאוד רדיקלית, שספק אם נכונה). האמירה הזו נתונה במחלוקת גדולה הרבה שנים- מה ייקרה בעולם בו האדם ייעשה כל מה שהוא רק רוצה. יש אסכולות מאוד גדולות ( ג'ון לוק, הובס- אדם טוב מיסודו, רע מיסודו, מה ייקרה אם ניקח את האדם לאי בודד). הובס למשל, מאבות הפוליטיקה המודרנית, פרסם את ה"לוויתן", אומר את הדבר הבא: במצב שבו יש רק חוקי טבע ואין חוקים אנושיים פולטים, אז החוק הראשון בטבע הוא שלכל אחד יש זכות להגן על עצמו,. הבעיה מתחילה שההגנה הכי טובה היא ההתקפה- אתקוף אותך לפני שתתקוף אותי, לכן המצב הטבעי של האדם זה מלחמה. במצב כזה אגיד לעצמי- למה לי לבנות עכשיו בית? עד שאבנה אותו ייקחו לי אותו, למה אני יעשה מסחר? אגדל שדה?. המצב הזה עשוי להביא שבטווח המיידי לא האנושות לא תשקיע בדבר וכך גם לא תתקדם. לכן אנחנו מוותרים על הזכות להגן על עצמנו, ונותנים את זכות ההגנה לאדם אחד –לריבון (למלך), שיהיה שלטון חזק ששומר על כולם לטובת כולם ( ניצוץ של דמוקרטיה אבל לא בדיוק). אצל ג'ון לוק המצב שונה – כמו במשפחת סימפסון- כולם רוקדים, עולם בלי עורכי דין. אתה נוסע בעולם, פוגש אנשים לא משנה מאיפה, ואתה מגלה שהם כמוך. לאנשים יש את אותם פחדים, אותן שאלות, צוחקים מאותם דברים (העולם הגלובלי – סיינפלד מצחיק פה ובצרפת אותו הדבר). אצל ניל חזק מאוד הקטע הזה, שאם נשחרר - כולם יהיו טובים (יש בהם טוב ולכן אני יודע מה הם ייעשו). זה די הפוך על הפוך- אני משחרר אותם לתחום שאני יודע שאין להם כל כך ברירות בסופו של דבר.

 בעצם אצל ניל אפשר למצוא חזק את החופש השלילי והחופש החיובי של ברלין- ילד יעשה מה שהוא רוצה, אבל אם הוא יצעק עליי - אצעק עליו חזרה. מצד שני ,זה להגיד שאם אשחרר אותו כמחנך, הוא יהיה טוב בסוף כי הוא עצמו בפנים טוב ( אמירה מטאפיזית על אדם- מה זה להיות בן אדם , מה הקליפה ומה הגרעין). ניל מאוד מאמין בזה, בפנימי והחיצוני. והפנימי של הילד, שבסוף יצא החוצה אם ניתן לו- זה הטוב. כנגזרת מכך, מה שמאפיין את הילד הטוב הזה, את הילד החופשי הזה, היא עובדת היותו כנה ( למרות שתכונה זו לעתים מביכה).

מטלה לשיעור הבא- כל אחד יצלם את עצמו סרטון של 10 שניות שבו יש להתייחס למשהו שלמדנו כבר או מה אנחנו רוצים ללמוד עוד בקורס הזה.