דה סוסיר הוא בלשן שוויצרי בין המאה ה-19 למאה ה-20. דה סוסיר מתנגד לאמירה שהשפה היא הדרך שלנו לתת שמות לדברים ובכך להבחין ולהבדיל בניהם, אלה שהשפה היא הדרך בה אנו רואים את העולם. בלשנים לפני זמנו של דה סוסיר עסקו בעיקר במחקר היסטורי השוואתי של לשונות ושל דיאלקטים כמו למשל איך קראו לעצם כלשהו ואיך קוראים לו היום. דה סוסיר מתאר את השפה ככלי הרבה יותר משמעותי מכך ולמעשה הוא עושה מהשפה תהלי סינכרוני ולא רק דיאכרוני, לא מעניין אותו מה שחקרו עד היום לגבי השפה הוא מעוניין לחקור איך השפה עובדת ברגע נתון.
הוא מוכיח את טענתו בעזרת כמה אמירות: האחת, היא שכל דבר שנקרא שפה הוא גם שרירותי וגם יחסי.
עצם העובדה שלשמיים קוראים שמיים, דה סוסיר קורא לזה שרירותיות, בעיניו אין שום קשר בין המילה לבין משמעותה. בחירה זאת ניתנת על ידי החברה ואין לה שום משמעות מעבר. זוהי בחירה שרירותית שאינו מסכים איתה.
בכדי להסביר זאת הוא טובע שלושה מושגים: סימן, מסמן, מסומן.
המסומן הוא המושג שמלה כלשהי מציינת. המסמן הוא הדימוי השמיעתי, האקוסטי, אוסף הצלילים המרכיבים, למשל, את המלה "שמש", או הדימוי הגרפי של הכתב. סוסיר מגדיר זאת בספרו: "דימוי זה אינו הצליל החומרי, שהוא דבר פיסי במהותו, אלא העקבה הנפשית של אותו צליל, הייצוג שהעדות של חושינו נותנת לנו על אודותיו", (פרדינן דה סוסיר. תרגום אבנר להב עריכה מדעית: ד"ר אילאיל יציב. סדרת ליבידו הוצאת רסלינג, עמ' 118).
על בסיס הבחנה זו התקיף דה סוסיר את ההשקפה המקובלת, שלפיה הלשון אינה אלא רשימה של מלים המצביעות על דברים בעולם. הסימן הלשוני אינו כולל כלל את האובייקט הממשי שעליו מצביעה המלה, אלא רק את הייצוגים הנפשיים של המסמן והמסומן, שהיחס ביניהם לדעתו הוא שרירותי לחלוטין.
יחסיות: סימן המקבל את משמעותו מתוך הסימנים האחרים בשפה, למשל: אני יודעת שארנב הוא ארנב כי הוא לא ארנק. המשמעות ניתנת על דרך השלילה, מפני שהוא לא משהו אחר כאשר לסימן אין קיום אוטונומי משל עצמו. בין כל המסמנים יש יחסיות.
לודוויג יוזף יוהן ויטגנשטיין
"פילוסופים משתמשים בשפה שהיא מלכתחילה מקולקלת, כמו נעליים שהן צרות מדי."
ויטנגשטיין היה פילוסוף יליד אוסטריה שהפך לאחר שנים לאזרח בריטי. הוא היה אחד הפילוסופים החשובים ביותר של המאה העשרים, שבחשיבתו המקורית והחדה חולל תמורות בעולם הפילוסופי, ובראשן המהפך הלשוני. ויטגנשטיין חקר באופן ביקורתי את התפיסות הפילוסופיות והיומיומיות של תופעות בסיסיות בקיום האנושי - שפה, תודעה וידיעה.
ויטנגשטיין הוציא לאור מספר ספרים כאשר האחרון יצא לאור לאחר מותו.
בספרו הראשון "טרקטטוס" הנוגע בשפה אומר ויטנגשטיין כי הבעיה בכל הפילוסופיה היא לא בעיה פילוסופית ושאין כלל פתרון מפני שהבעיות הן הסתבכות לשונית. הבעיה היא בשפה ובהתנסחות ואותה יש לתקן.
בספרו השני שיוצא לאור לאחר מותו "חקירות פילוסופיות" כותב ויטנגשטיין ומודה שעשעה טעות בספרו הראשון ומתאר בספר השני את השפה במונחים שדה סוסיר דיבר עליהם לפניו.
הטענה של דה סוסיר שהמפגש של האדם עם השפה הוא לא מפגש עם אידאות אלה מפגש עם עצמו.
ויטנגשטיין לוקח את הרעיון הזה ומפתח אותו" הוא מתרגם את היחסיות הזו שבין השפה לעולם, שדה סוסיר הדגיש מהפרט ומתרגם את זה לחברה. מבחינתו השפה היא כלי חברתי תלוש מהמציאות מפני שהיא יכולה להשתנות ואין בה קביעות. לפיו אין זה נכון להשתמש בשפה בכדי לגלות את האמת או לחפש משמעות. השפה היא לא כלי לכך. בספרו "חקירות פילוסופיות" הוא נותן דוגמאות רבות לכך שהשפה היא אינה האמת ושיש בה המון גמישות.
להמחשה אציג דוגמא אחת מתוך הספר, בסעיף 12: "כשם שמסתכלים לתוך תא הנהג של קטר: יש שם ידיות פחות או יותר זהות (זה מובן, שכן כולן מיועדות לאחיזת יד) אבל אחת היא ידית של ארכובה הניתנת להזזה רציפה (היא מווסתת עם פתיחתו של השסתום): אחרת היא ידית של מפסק שיש לו רק שני מצבים..." ( לודוויג חקירות פילוסופיות , עמ' )41
בדוגמא זאת מוכיח ויטנגשטיין כי אומנם יש ידיות שנראות אותה הדבר אך לכל אחת יש משמעות שונה. המשמעות היא מה שעושה את הדבר למשמעותי. למשל אם הקטר יתבלבל בידית ובמקום למשוך את ידית העצירה ימשוך את ידית הדלק. התוצאה תהיה שונה לגמרי ואפילו מסוכנת.
כל ידית היא ידית אך לא כל ידית בעלת משמעות זהה לשנייה או מתנהגת אותו הדבר לכן אין אמת בשפה.
הוא מוכיח את טענתו בעזרת כמה אמירות: האחת, היא שכל דבר שנקרא שפה הוא גם שרירותי וגם יחסי.
עצם העובדה שלשמיים קוראים שמיים, דה סוסיר קורא לזה שרירותיות, בעיניו אין שום קשר בין המילה לבין משמעותה. בחירה זאת ניתנת על ידי החברה ואין לה שום משמעות מעבר. זוהי בחירה שרירותית שאינו מסכים איתה.
בכדי להסביר זאת הוא טובע שלושה מושגים: סימן, מסמן, מסומן.
המסומן הוא המושג שמלה כלשהי מציינת. המסמן הוא הדימוי השמיעתי, האקוסטי, אוסף הצלילים המרכיבים, למשל, את המלה "שמש", או הדימוי הגרפי של הכתב. סוסיר מגדיר זאת בספרו: "דימוי זה אינו הצליל החומרי, שהוא דבר פיסי במהותו, אלא העקבה הנפשית של אותו צליל, הייצוג שהעדות של חושינו נותנת לנו על אודותיו", (פרדינן דה סוסיר. תרגום אבנר להב עריכה מדעית: ד"ר אילאיל יציב. סדרת ליבידו הוצאת רסלינג, עמ' 118).
על בסיס הבחנה זו התקיף דה סוסיר את ההשקפה המקובלת, שלפיה הלשון אינה אלא רשימה של מלים המצביעות על דברים בעולם. הסימן הלשוני אינו כולל כלל את האובייקט הממשי שעליו מצביעה המלה, אלא רק את הייצוגים הנפשיים של המסמן והמסומן, שהיחס ביניהם לדעתו הוא שרירותי לחלוטין.
יחסיות: סימן המקבל את משמעותו מתוך הסימנים האחרים בשפה, למשל: אני יודעת שארנב הוא ארנב כי הוא לא ארנק. המשמעות ניתנת על דרך השלילה, מפני שהוא לא משהו אחר כאשר לסימן אין קיום אוטונומי משל עצמו. בין כל המסמנים יש יחסיות.
לודוויג יוזף יוהן ויטגנשטיין
"פילוסופים משתמשים בשפה שהיא מלכתחילה מקולקלת, כמו נעליים שהן צרות מדי."
ויטנגשטיין היה פילוסוף יליד אוסטריה שהפך לאחר שנים לאזרח בריטי. הוא היה אחד הפילוסופים החשובים ביותר של המאה העשרים, שבחשיבתו המקורית והחדה חולל תמורות בעולם הפילוסופי, ובראשן המהפך הלשוני. ויטגנשטיין חקר באופן ביקורתי את התפיסות הפילוסופיות והיומיומיות של תופעות בסיסיות בקיום האנושי - שפה, תודעה וידיעה.
ויטנגשטיין הוציא לאור מספר ספרים כאשר האחרון יצא לאור לאחר מותו.
בספרו הראשון "טרקטטוס" הנוגע בשפה אומר ויטנגשטיין כי הבעיה בכל הפילוסופיה היא לא בעיה פילוסופית ושאין כלל פתרון מפני שהבעיות הן הסתבכות לשונית. הבעיה היא בשפה ובהתנסחות ואותה יש לתקן.
בספרו השני שיוצא לאור לאחר מותו "חקירות פילוסופיות" כותב ויטנגשטיין ומודה שעשעה טעות בספרו הראשון ומתאר בספר השני את השפה במונחים שדה סוסיר דיבר עליהם לפניו.
הטענה של דה סוסיר שהמפגש של האדם עם השפה הוא לא מפגש עם אידאות אלה מפגש עם עצמו.
ויטנגשטיין לוקח את הרעיון הזה ומפתח אותו" הוא מתרגם את היחסיות הזו שבין השפה לעולם, שדה סוסיר הדגיש מהפרט ומתרגם את זה לחברה. מבחינתו השפה היא כלי חברתי תלוש מהמציאות מפני שהיא יכולה להשתנות ואין בה קביעות. לפיו אין זה נכון להשתמש בשפה בכדי לגלות את האמת או לחפש משמעות. השפה היא לא כלי לכך. בספרו "חקירות פילוסופיות" הוא נותן דוגמאות רבות לכך שהשפה היא אינה האמת ושיש בה המון גמישות.
להמחשה אציג דוגמא אחת מתוך הספר, בסעיף 12: "כשם שמסתכלים לתוך תא הנהג של קטר: יש שם ידיות פחות או יותר זהות (זה מובן, שכן כולן מיועדות לאחיזת יד) אבל אחת היא ידית של ארכובה הניתנת להזזה רציפה (היא מווסתת עם פתיחתו של השסתום): אחרת היא ידית של מפסק שיש לו רק שני מצבים..." ( לודוויג חקירות פילוסופיות , עמ' )41
בדוגמא זאת מוכיח ויטנגשטיין כי אומנם יש ידיות שנראות אותה הדבר אך לכל אחת יש משמעות שונה. המשמעות היא מה שעושה את הדבר למשמעותי. למשל אם הקטר יתבלבל בידית ובמקום למשוך את ידית העצירה ימשוך את ידית הדלק. התוצאה תהיה שונה לגמרי ואפילו מסוכנת.
כל ידית היא ידית אך לא כל ידית בעלת משמעות זהה לשנייה או מתנהגת אותו הדבר לכן אין אמת בשפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה