בובר ודיואי - השוואה בין הוגים

מאת: שגיא ישעיהו

לפי בובר החינוך הראוי הוא החינוך של האופי. המחנך האמיתי מכוון לאדם בשלמותו, על כל הפוטנציאל הגנוז שבתוכו, ולא לכוח מסויים באדם, כשם שעושה מי שרוצה להקנות ידיעות או לפתח הרגלים מסויימים. האופי לפי בובר הוא הזיקה בין אחדות מהותו של האדם היחיד לחייו ולמעשיו. עיקר תפקידו של המחנך הוא לא לפעול על האדם בבחינת האישיות שלו, אלא לסייע לפיתוח האופי שלו.


'על שלמותו של החניך משפיעה רק שלמותו של המחנך, הווייתו השלמה שלא במתכוון. המחנך אינו צריד להיות גאון מוסרי כדי לחנך בעלי אופי אבל צריך הוא להיות אדם חי, שלם, המביע את עוצמתו ישר לזולת: חיותו מקרינה עליהם ומשפיעה ביתר תוקף וטוהר דווקא בשעה שאין עולה כלל על ליבו הרצון להשפיע עליהם'. (מרטין בובר, 'החינוך כדיאלוג בין אנשים שאנושיותם נוכחת במלוא הוויתה'; מתוך: 'כל שצריך להיות אדם- מסע בפילוסופיה חינוכית- אנתולוגיה', עורך: נמרוד אלוני).

האופי של האדם מתעצב ע"י ההשפעה של הסביבה שלו. הכל משפיע על עיצוב האופי של היחיד, הסביבה החברתית, הטבע, הבית, ידיעות יומיומיות, ועוד. בובר טוען כי המחנך הוא אחד מתוך מבחר של גורמים משפיעים על החניך, אך הוא היחידי מביניהם שיש לו רצון להשתתף בעיצוב האופי של החניך, והוא מייצג עבורו מבחר מסויים מתוך המבחר ה'נכון' שיש. מכיוון שכך המחנך צריך לפעול מתוך ענווה, שכן הוא רק הוויה אחת המשפיעה על עיצוב אופיו של החניך מתוך כל שפע החיים. הוא גם צריך לפעול מתוך רגש האחריות, שכן אם הוא היחידי שיש לו רצון להשתתף בעיצוב האופי של החניך, עליו להשתמש בבינתו כדי שאכן ייצג את המבחר 'הנכון' עבור החניך מתוך כל מבחר היש.


בובר טוען כי בתחום חינוך האופי הפתח אל נפש התלמיד הוא האמון שלו. האמון הזה הוא הדעת שיש אמת אנושית. רק כאשר המחנך רוכש את אמונו של החניך, החניך מקבל אותו כאיש, כאיש שאכן רוצה לקחת חלק בחייו, ולא מתוך הרצון להפיק רווחים או תועלת מכך. המחנך יכול להגיע אל התלמיד רק בבחינת איש. לדעת בובר המחנך עליו להציל את את העצם האישי מתוך הקולקטיב הבולע והמכלה. תפקידו הראשון של המחנך האמיתי הוא לסייע לחניך להדק את הזיקה שלו לעצמו.

לפי ג'ון דיואי החינוך מתממש רק אם הוא מביא לשיתופו של היחיד בתודעה החברתית של האנושות. דיואי, כמו בובר, רואה בחינוך תהליך שמתחיל מלידה ולא תהליך שמתחיל במפגש שלו עם המחנך. המחנך הוא יסוד אחד בתהליך החינוך. החינוך לפי דיואי הוא תהליך המעצב את כוחותיו של האדם, מפתח את תודעתו ומחשבתו מתפתחות, ומעורר בו רגשות והיפעלויות. היחיד מכיר בהדרגה את שהשיגה האנושות ברמה השכלית, המוסרית והתרבותית.


כאן ראוי לציין הבדל ראשון בין דיואי לבובר. דיואי שם את הדגש על הזיקה של התלמיד לחברה, על הירושה שקיבל מהחברה: ידע, תרבות, מוסר. לעומת זאת בובר שם את הדגש על המפגש בין המחנך כאדם שלם עם החניך בשלמותו, על השפעה שנובעת מתוך הוויתו השלמה של המחנך, ועל תפקידו של המחנך בהידוק הזיקה של התלמיד לעצמו.


החינוך לפי דיואי מתגשם כשהוא מצליח לדרבן את כוחותיו של היחיד לטובת החברה, כאשר היחיד נעשה לחבר פועל ביחידה חברתית. זהו הבדל מהותי נוסף בין תפיסת החינוך של דיואי לבין תפיסת החינוך של בובר. לפי בובר המחנך צריך לשים מול עצמו את מטרת עיצוב האופי של החניך לטובת החניך עצמו, ולטובתו כיחיד בלבד ולא כחלק מקולקטיב.


'היחיד שעלינו לחנכו הוא יחיד של חברה; והחברה היא התאגדות אורגנית של יחידים. אם אנו מעלימים מעיני הילד את הגורם החברתי, שוב לא נשאר לנו אלא הפשטה בלבד; אם אנו מוציאים מתוך ההכרה את הגורם האינדווידואלי, שוב לא נשאר לנו אלא המון נטול תנועה וחסר חיים. משמעות הדבר היא: צריך שבפתח החינוך תבוא התבוננות פסיכולוגית בסגולותיו של הילד, בענייניו ובהרגליו... עלינו לפרש ולהסביר תמיד את הכוחות והעניינים וההרגלים הללו; חובה עלינו לדעת מה משמעותם; עלינו לתרגם אותם למושגים שהם שקולים כנגדם מבחינה חברתית, כדי שנדע מה יעילותם מבחינת השירות לחברה' .(ג'ון דיואי, 'שילוב היסוד הערכי-חברתי עם היסוד הפסיכולוגי-אישיותי במלאכת החינוך'; מתוך 'כל שצריך להיות אדם- מסע בפילוסופיה חינוכית- אנתולוגיה', עורך: נמרוד אלוני).


דיואי אמנם אינו רואה לנכון לחנך את היחיד לפעול מתוך קבלת המרות של החברה. הוא טוען כי המחנך צריך לכוון את מאמציו לעידוד פעילות החניך מתוך יוזמה עצמית, על ידי נתינת הדעת על המבנה הפסיכולוגי ופעולותיו של החניך. על המחנך להכיר את נטיותיו האישיות של החניך. אולם, לפי דיואי, נוכל להבין את משמעותם של הנטיות האישיות של החניך רק כאשר נוכל להעריך את השווי שלהם מבחינה חברתית.