שיעור 7: ויטגנשטיין ודה סוסיר- הדיון על השפה

היום נעסוק בשני הוגים : ויטגנשטיין ודה סוסיר.

ראשית, שני ההוגים הללו לא עוסקים בחינוך באופן ישיר, בניגוד להוגים הקודמים שלמדנו עליהם כמו אפלטון, רוסו, דיואי וניל שכולם דיברו על חינוך באיזושהי רמה. 

שנית, הצלילה שלנו אל המאה ה-20 שהתחילה עם ניל אבל מורגשת יותר עם שני הפילוסופים: ויטגנשטיין ודה סוסיר.

הנקודה הכי חשובה היא שיש לנו מעבר בדיון החינוכי שאנחנו נעשה בקורס- כלומר עד עכשיו התעסקנו בשאלה- מהו חינוך ומהי מטרתו? (האם החניך הוא חלק מהחברה? האם הוא יציר טבעי ועצמאי? וכו') 

מעכשיו והלאה אנחנו בעצם מתעסקים הרבה יותר בתהליך הלמידה הסמוי והגלוי ובכל מיני דברים ששולטים על תהליך הלמידה. כלומר- היום הדיון שלנו יהיה על שפה. השפה כששולטת ומנתבת אותנו בלמידה, ואם יש לשפה מגבלות או יכולות מסוימות אז הן קובעת את תצורת הלימוד.

נעשה איזשהו קונטקסט של היסטוריה של הרעיונות: 

קאנט מניח את ההנחה שיש איזושהי מגבלה בצורה שאנו יכולים לתפוס את האמת ואת המציאות, לכן יש דברים שאנחנו לא יכולים להכיר ובעקבות זאת אנו לא יכולים לגלות את האמת. הפילוסופים המקבלים את ההנחה של קאנט צריכים למצוא דיון אחר מלבד האמת.
הפילוסופיה של השפה היא תוצאה של המשבר הזה, כי אם בעצם אי אפשר להגיע בעזרת חקירה פילוסופית תבונית אל הדבר כשלעצמו אז עלי להסתפק במה שיש ואחד הדברים שיש זו- השפה, שדרכה אני מתקשר עם החברה, העולם ועם עצמי.

גם דה סוסיר וגם ויטגנשטיין פועלים בעולם של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, כאשר ההנחה לגבי הלשון בזמן זה היא שבמידה כזאת או אחרת הלשון היא כלי תיאורי. נמחיש את הטענה הזו דרך הדוגמא מהתנ"ך: השפה מומצאת בבראשית ב': יש את גן העדן- אלוהים יוצר המון דברים שאין להם שם, ואז בא האדם הראשון וכאילו הדברים עוברים מולו באיזשהו "מצעד שמות" והוא מחלק להם שמות כמו- עז, פרה, צמח וכו'. כל זה קורה לאחר בריאת האדם ולפני שאלוהים בורא לו אישה, לכן ניתן לראות את זה כניסיון של אלוהים לעניין את אדם הבודד.

עוד מעבר שנהיה עדים אליו, חוץ מהעובדה שמפסיקים לחפש אחר האמת כשלעצמה, הוא הניסיון להצביע ולנסח מערכות שהן נסתרות מאיתנו אבל הן לכאורה פועלות כל הזמן על החיים שלנו. כלומר -דה סוסיר מנסה להגיד שהשפה היא מערכה שקובעת את הצורה שבה אנו רואים את העולם, אפילו אם אנחנו לא מודעים למערכת הזאת היא נמצאת שם. 

דה סוסיר, בלשן שווייצרי הפועל בין המאות ה19 ל20. הוא מנסה לבסס את הבלשנות כמדע שאפשר לחקור אותו- מבקש לומר שהשפה היא הרבה יותר מנתינת שמות לדברים. 

הטקסט שהתבקשנו לקרוא זה טקסט שזוג סטודנטים שלו אוספים מהשיעורים שלו ומפרסמים חמש שנים לאחר מותו. עד לדה סוסיר רוב פעולת הבלשנות הייתה פעולה של חקירה היסטורית (דוגמא-איך קראו פעם לפרה ואיך קוראים היום לפרה).

דה סוסיר מבקש להגיד שהדבר הזה לא נכון ולא מספיק, כלומר- השפה היא הרבה יותר מחקירה היסטורית של שמות ודברים. ולמעשה הוא עושה מהשפה תהליך סינכרוני ולא רק דיאכרוני- הרצף ההתפתחותי של השפה פחות מעניין אותו , הוא רוצה לדעת איך מערכת השפה פועלת ברגע נתון. 

דה סוסיר אומר כל הדבר הזה שנקרא שפה הוא גם שרירותי וגם יחסי. 

ראשית, שרירותיות- זאת אומרת שאין שום סיבה טבעית או אידאית, אין איזושהי סיבה לוגית והכרחית שאני אקרא, לדוגמא, לתיק- תיק. נעשתה כאן פעולה של בחירה שהיא חברתית ולא מגובה על ידי האל. זוהי פעולה שרירותית לחלוטין שדה סוסיר לא מסכים איתה. 

דה סוסיר טובע שלושה מושגים חשובים: סימן, מסמן ומסומן. הסימן מורכב ממסמן-מילה ומסומן- תמונה. (לפי הדוגמא בכיתה: המסמן זה המילה- ג'ירפה, המסומן זה הציור של הג'ירפה).

אנו נוטים להתייחס למסמן כרצף של צלילים\הברות. אלא מה – לפעמים אני מדבר עם עצמי (כמו-קורא בלב). העובדה שאני יכול לדבר עם עצמי משמעותה שהמקום שהדבר הזה נמצא זה לא בהברות אלא אפשר לעשות את הפעולה הזאת של לקשור את הביטוי ג'ירפה לציור של הג'ירפה גם מבלי להגיד את המילה ג'ירפה. כלומר- הכול קורא אצלי בפנים- המילים לא חייבות להיאמר (הן יכולות גם להיכתב). הפעולה הזאת של רצף של צלילים שמקושר עם רעיון זו פעולה נפשית- במובן הזה שזה שרירותי לא רק ביחס לקשר בין השניים אלא זו פעולה שאני עושה אותה והייתי יכול לעשות אותה גם אחרת כי היא התרחשה במנגנון שבפנים.

כל מה שאנחנו עושים באמצעות השפה זה תהליך נפשי ולדבר הזה יש משמעות מרחיקת לכת. הרי כל הרעיון של התבונה הוא שאני יוצא מעצמי, בעזרת התבונה, מהמכלאות של הזמן והחלל אל אידאה אחרת אבל האידאה היא דבר שהוא בתוכי.

שנית, יחסיות- סימן מקבל את המשמעות שלו מאינסוף סימנים אחרים בשפה. (דוגמא- ג'ירפה היא פשוט מאוד לא היפופוטם אז אפשר להבדיל) . המשמעות ניתנת רק מהעובדה שהם לא משהו אחר. לסימן אין קיום אוטונומי משל עצמו, בין כל המסמנים יש יחסיות. לשפה שלנו יש משמעות רק בגלל שיש במילון את היחסים בין ההגדרות ולא בגלל ההגדרות עצמן.

המחשה נוספת - המילה 'עין' כשלעצמה יש לה משמעות, אבל אם נוסיף לה עוד מילה אז היא תקבל משמעות אחרת, לדוגמא– 'עין הבשור' - המשמעות כעת היא: מעיין נובע. מכאן שהמילה קיבלה את המשמעות שלה מהמילים שמסביבה ולא מאיזה רעיון אידאי של מה שהיא מייצגת כי היא לא מייצגת כלום.

נעבור לויטגנשטיין שגם מדבר על השפה ועל איזשהו מיתוג של השפה.

ויטגנשטיין הוא שלושת רבעי יהודי, נולד בסוף המאה ה19 לאחת המשפחות העשירות באירופה. כל הילדים במשפחה היו גאונים (מסופר על אח שלו שידע ליצור בגיל ארבע יצירות מוזיקליות). לאורך חייו דבר אחרי דבר משתבש- קודם כל שלושה אחים שלו מתאבדים (מתוך שבעה) והוא בעצמו גם שוקל להתאבד מספר פעמים.

המעבר מהמאה ה19 ל20 מסומן במוטיב- הפיתוח של המטוס הראשון על ידי האחים רייט. באותה עת ויטגנשטיין למד הנדסה בגרמניה והוא מחליט שהוא רוצה לתכנן את המטוס הראשון בעולם. בזמן לימודי ההנדסה הוא מתעניין בלוגיקה ומתמטיקה אז הוא הולך למתמטיקאים מוכרים ומחליט ללמוד אצל אחד מהם- ראסל. בהתחלה יש לו וויכוחים עם ראסל שלא מבין אותו אבל לאט לאט מתגלה שויטגנשטיין הוא גאון אך באותו זמן גם מתגלה שהוא טיפוס מאוד דיכאוני. ויטגנשטיין מנשל את עצמו מנכסי משפחתו והופך עני. הוא מחליט להיות פילוסוף אבל חי בתחושה שהפילוסופיה שלו לא שווה כלום, לכן פעמיים הוא עוזב את הפילוסופיה לטובת דברים אחרים שנראים לו יותר חשובים כמו נטישתו את הפילוסופיה לטובת הצטרפות לחימה לצד הצבא האוסטרי. בזמן המלחמה הוא כותב ספרון, ואחרי שהוא מסיים את המלחמה הוא מחליט שהוא לא רוצה לחזור לאוניברסיטה אלא רוצה להיות מורה, ומתברר שכמורה הוא לא כל כך טוב ואחרי כמה שנים של תסכול מצליחים לשכנע אותו לחזור לאוניברסיטה ואז הוא מפרסם את הדוקטורט שלו- הספר "הטרקטטוס"-לוגי פילוסופי. הספר הזה עושה משהו שאף אחד אחר לא עשה, הוא טוען שהוא מצליח לפתור את כל הבעיות הפילוסופיות. משפט מתוך הספר: "הספר עוסק בבעיות פילוסופיות ומראה כי סבורני שהטעם להצגתן של פעולות אלו הוא אי הבנת הלוגיקה של השפה". הספר מדבר על המסורת הפילוסופית שאנחנו מכירים ומתעסקים בה (שאלה הבחירה החופשית , שאלת החינוך) ומסביר שהסיבה שאנו לא מצליחים לפתור אותה היא כי אנו משתמשים בשפה ומנסים לעשות משהו שהשפה לא יודעת לעשות, אנו לא מודעים למגבלות של השפה. בעיות הפילוסופיה הן בכלל לא בעיות אלא מוגבלויות בשפה. בהקשר זה, עוד משפט מתוך הספר: "מה שיכול בכלל להיאמר יכול להיאמר בבהירות ומה שאין ביכולתנו לדבר בו יש לעבור עליו בשתיקה".

ויטגנשטיין מפרסם את הספר שלו בשנות ה-20 אחרי שהוא חוזר לאוניברסיטה והופך להיות פרופסור חשוב אבל הוא נכנס לדיכאון כשמבין שהספר לא באמת פותר את הבעיות בפילוסופיה ואז פורצת מלחמת העולם השנייה והפעם הוא הולך לשרת את הפצועים הבריטים במלחמה.

לקראת סוף חייו הוא החליט שהוא רוצה לפרסם את הספר השני שלו "חקירות פילוסופית" (זה לא ממש ספר אלא אוסף של רשומות). הוא מבין שהספר לא מסודר מספיק טוב והוא מנסה לערוך את הספר הזה כמה פעמים ובאיזשהו שלב הוא מתייאש וגם נהייה חולה ומבין שהוא לא יספיק לפרסם את הספר אז הוא מבקש שיפרסמו את הספר הזה לאחר מותו. בספר הנ"ל הוא מודה שהוא טעה באופן שבו הוא תפס את השפה בספר הראשון שלו: "הטרקטטוס". הוא בעצם שולל את הטענה של עצמו ומתאר בספר השני את השפה במונחים שקצת מפתחים את הרעיון שדה סוסיר דיבר עליו בשני מובנים: המובן הראשון הוא שדה סוסיר עשה איזשהו ניתוק בין השפה לבין העולם. דה סוסיר אמר שיש סימן ובתוכו יש מסמן ומסומן ושני הדברים האלה אמורים לתווך ביני לבין התבונה או העולם אבל הם לא מתווכים ביניהם אלא מתווכים אותי למציאות כלומר- המפגש שלי עם השפה הוא לא מפגש עם האידאות אלא מפגש עם עצמי.

ויטגנשטיין לוקח את הרעיון של דה סוסיר צעד אחד קדימה - הוא מתרגם את היחסיות הזו שבין השפה לעולם, שדה סוסיר הדגיש מהפרט, ומתרגם את זה לחברה (מהפרט לחברה). מבחינת ויטגנשטין לא ברור מהי השפה כי היא יכולה להשתנות ואין לה חוקי משחק מקובעים אלא יש לה חוקי משחק מאוד גמישים. וכך בעצם השפה הופכת להיות משהו קצת תלוש מהמציאות, איזשהו כלי עבודה שאנו משתמשים בו כדי לתפקד כחברה אבל, לפי ויטגנשטיין, זה לא נכון להשתמש בשפה כדי לגלות את האמת\ לחפש משמעות בעזרת השפה.

נסתכל במאמר של ויטגנשטיין "חקירות פילוסופיות"- חולקו דפים בכיתה.

סעיף 1- פסקה אחרונה- "תן דעתך על השימוש הבא בלשון..."

הסבר: אם אני עכשיו רוצה לנסות להבין מזה האידיאה- 'חמש'? זה מספר, מייצג שרירות וכו'. אבל הוא אומר בעצם שבשביל להשתמש בשפה אני אפילו לא צריך לדעת מה 'חמש' אומר. השפה לא מתארת אידאות- המספר 'חמש' לא מתאר אידאות אלא וא משמש אותי כדי לספור דברים.

סעיף 4- "שווה בנפשך כתב ..."  

הסבר: אם השפה הייתה כזאת שבכתב גם הפיסוק, גם הצליל וגם ההדגשה היו מסומנים באמצעות אותם הסימנים אז הייתי מסמן, לדוגמא, נקודה כדי לסמן את האות א' ולהפך. מי שייתקל בזה לא יבין את השפה ויקרא לא נכון. הרי בשפה שלנו יש אותיות שמסמנות צלילים וסימנים אחרים שמסמנים פיסוק. יש הרבה מילים שמסמנות משהו אבל יש הרבה מילים בשפה שלא מסמנות כלום אלא דברים אחרים, נסתכל בדוגמא שבסעיף-

סעיף 11- "תן דעתך על כלי העבודה..."

אז כשאנחנו מסתכלים על דף עם מילים, כל המילים נראות אותו דבר כי הן כולן ציורים על פני דף, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שאחד זה 'מסור' ואחד 'דבק' וכל אחד עושה משהו אחר. אנחנו לא מבינים איך המילים משחקות דברים שונים בשפה. ולכן יש לנו ציפיות שווא מהשפה ואנו מנסים להוציא מהשפה דברים שאין בה מתוך חוסר ההבנה איך המילים משחקות תפקיד בשפה. דוגמא טובה נוספת נמצאת בסעיף הבא.

סעיף 12- "כשם שמסתכלים לתוך תא-הנהג..."

נאמר שיש לי שלושה מכוונים באוטו- דלק, מהירות וטמפרטורה- אם אני רואה את מד המהירות עולה ויורד זה לא מפריע לי אבל אם אני רואה את מד הטמפרטורה עולה ויורד זה מדאיג. למה ממכוון אחד להתרגש ומהשני לא? כי כל אחד משחק תפקיד אחר. גם השפה היא כזאת אבל בגלל שאנו מצפים שכל מילה מייצגת שם ובגלל שעל הנייר זה נראה אותו דבר אז אנו מצפים מזה להתנהג אותו דבר.

סעיף 21 – " שווה בנפשך משחק- לשון שבו..."

מתייחס לשפה פרימיטיבית- שיחה בין שני בנאים שאומרים מה הם צריכים – איי בונה ומבקש דברים ובי מביא לו את הדברים. כשאיי אומר לבי – חמישה לוחות- הוא מבקש שיביא לו חמישה לוחות אבל כשבי אומר לאיי- חמישה לוחות - הוא מציין משהו שקיים. כלומר אותה מילה מתפרשת בשתי דרכים שונות.

אז השפה כוללת איך אני מדבר, מה הטון, השפת גוף, הקונטקסט החברתי. לשפה חיים משל עצמה ואי אפשר לבודד את המילים מכל שאר הדברים שמתרחשים בזמן הגיית השפה.

לנסות לדבר על המשמעות של המילים זה חסר פשר כי כל מילה יכולה לסמן כל מיני דברים בכל מיני צורות ולדבר על המשמעות לא עוזר לנו. (לדוגמא- להגיד איזה מזג אוויר נפלא היום זה גם היגד, גם שאלה, גם הבהרה וכו.)

סעיף 32- "מי שמגיע לארץ זרה ילמד..."

 

זה סעיף שהוא סיכום טוב למה שדיברנו. בעצם מה שויטגנשטיין עושה זה שני דברים חשובים-

1.הוא מנסה להסביר איך השפה עובדת.

2.הוא מנסה להראות לנו שהשפה לא יכולה לממש את מאוויינו המטפיזיים הפילוסופים.

הוא מגיע למסקנה שהשפה עובדת בכל מיני דרכים בכל מיני מקומות וכדי להבין את השפה בקונוטציה מסוימת אתה חייב להבין את חוקי המשחק- כלומר, השפה ממקום למקום היא שונה ועליך להסתובב, להכיר ולחוות כדי ללמוד אותה ואת חוקי המשחק שלה. 

*הניסיון להשתמש בשפה כדי להגיע לאמת, או יותר מזה להוביל בן אדם אחר אל האמת, היא לא הגיונית כי זה בעצם מניח הנחה שהיא לא מבוססת בכלל והיא- שיש לנו שפה טבעית (שיש בתוכנו רעיונות כמו שאפלטון הניח). אז כאן יש ערעור על היסוד של הרציונליזם – היסוד הזה שבאדם טבועים הרעיונות שאחר כך משתקפים בשפה. כי אם השפה לא משקפת את הרעיונות והיא משקפת כל מיני דברים שונים אז בעצם ייתכן שהרעיונות האלה לא קיימים ואם הם לא קיימים אז כל הניסיון הזה להגיע לאיזושהי אמת אחת מתערער.

נדבר על משחקים- ויטגנשטיין טובע את המונח הזה- משחק מילים. מבחינתו זה משחק לא במובן שזה כיף להשתמש בשפה אלא זה משחק בשני מובנים: 1. למשחק יש חוקים כמו שלשפה יש חוקים 2. החוקים האלה הם נורא גמישים.  המונח 'משחק' הוא דוגמא טובה לאיך לתאר את השפה ואיך היא עובדת. 

כולנו יודעים שבעולם המתוקשר הדיגיטלי של המאה ה-21, המשחוק\האנטרקטיביות שלנו עם השפה היא כלי מאוד יעיל כדי שיהיה לתלמידים מעניין וכיף ללמוד.

פעילות כיתתית- הצגת תוכנה שיוצרת משחקים באתר הנקרא playbuzz, אתר שבו אנחנו מזינים שאלות ותשובות ואז אנו יכולים ליצור קטגוריה כמו איזה דמות אני אצא בשאלון אישיות.

נכנסים לאתר http://www.playbuzz.com/ - לוחצים על מבחן אישיות ויוצרים מבחן בעצמנו.  

את השאלונים שיצרנו יש לשים בקישור הבא- bit.ly/pedagogy21c7.