מה בין ישעיהו ברלין לרוסו...

ברלין התמחה בתחום שנקרא היסטוריה של האידאות. תחום זה מתמקד בהשפעת רעיונות על ההיסטוריה וההשפעה של הרעיונות לאורך טווח. כמו כן ברלין נתפס כמייצג של דגם ייחודי של תפיסה דמוקרטית ליברלית. אם נסתכל על התמונה הגדולה, ברלין מדבר על החיבור בין המושגים- חרות ופלורליזם. ברלין אם כך, הוא ההוגה המקשר בין העולם המודרניסטי לבין העולם הפוסט מודרניסטי.

מבחינתו, בני אדם נועדו לחיות כאשר הם לא יכולים תמיד לקבוע היררכיות. לפיו, בסיטואציות שונות אנחנו נקבל החלטות שונות. אין היררכיה חד משמעית, ההחלטות הן תלויות במצב. הפלורליזם הערכי יכול ליצור מצב שאדם ייתן לגיטימציה לתפיסות שונות של טוב באותה חברה. למשל, קבוצות תרבותיות שונות יקבעו לעצמן מהו הדבר הנכון עבורם ולא המדינה היא זו שתקבע עבורם מה לחשוב. מתוך שני המושגים של החירות של ברלין, הוא קרוב יותר לתפיסת החירות השלילית הנוגעת בפלורליזם.

בהקשר לאותה "חירות שלילית", מגדיר ברלין כי האדם נמדד כחופשי בהתאם למידת חוסר התערבותו של אדם אחר בפעולתו. מבחינתו, חירות פוליטית מתקיימת כאשר ישנו תחום שבמסגרתו יכול אדם לפעול מבלי שאחרים יפריעו לו. למעשה, אתה חסר חירות פוליטית רק אם מנעו בעדך בני אדם אחרים את השגת המטרה. בסופו של דבר, "חירות שלילית" היא ההיעדר מעצורים חיצוניים. עם זאת, חייבת להיות הגבלה כלשהי על האדם תוך שמירה על תחום בו האדם חופשי לחלוטין.

החירות ה"חיובית" לעומת זאת, נובעת מהרצון לממש את הסובייקט - היכולת לפעול להגשמה עצמית. כפועל יוצא מכך, ישנה המחשבה כי התבונה שלי שונה מתבונתם של אחרים ובהתאם לכך עלי להבדיל את עצמי משאר העולם. בעצם בגישה זו, המדינה מחליטה מה טוב בשביל האזרחים. לפי ברלין, התפיסה ההומניסטית, של ראיית המהות האנושית כזהה עם החיים התבוניים, היא היסוד לכל משטרי הדיכוי למיניהם. חירות כזו יכולה להתגלגל לעריצות, כאשר אנשים חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב לי ובעצם כופים עלי את רצונם. בהתאם לכך, ברלין לא רואה אפשרות ליצור חברה הרמונית מכיוון שלעולם לא יהיה ניתן לבטל את ניגודי האינטרסים בין בני אדם בחברה. על כן, חברה צודקת היא כזו שבה יינתן ביטוי למקסימום אינטרסים של מקסימום אנשים בחברה. כלומר, התפיסה הליברלית באה קודם כל מהמקום של חירות שלילית - תנו לאדם לבחור את בחירותיו הוא.

לעומת ברלין, רוסו ביסס את הפילוסופיה שלו על הפער בין החברה האנושית ובין טבע האדם. הוא טען כי יצר לב האדם טוב מטבעו. בגדול המחקר שלו עוסק בהתנוונותו של המין האנושי מן המצב הטבעי הקדום, אל החברה המודרנית. כאשר מבחינתו, יצירתה של החברה משחיתה את האדם, והתלות החברתית נוגדת את טובת האדם. אבל אם הכל טוב וטבעי ומידי הבורא, השאלה המתבקשת היא 'WTF?!', למה אין צדק? למה אנשים לא מאושרים? התשובה של רוסו היא - תחלואי החברה. החברה אשמה. כולנו נולדנו מושלמים, מלאי סקרנות וטוב לב וכל מה שהסיט אותנו מזה הוא כאמור תחלואי החברה. (ותכלס אנחנו די משתמשים בתיאוריה זו עד היום, כי הכי קל וכייף להגיד שהחברה וההורים דפקו אותי, אבל אני נולדתי טהור). רוסו מבחינתו טוען שאדם טוב מנעוריו, וכאשר הוא החל לחיות כיצור תבוני, זו הייתה תחילתו של הסבל האישי והאנושי. במצב הטבעי האדם אינו יודע פחד ואינו סובל ממחסור - הוא צריך ממש מעט בכדי שכל צרכיו יסופקו. אם כך, מבחינת רוסו כאשר האדם נמצא במצב "הטבעי" שלו, הרי שהוא חופשי לחלוטין. 

עם זאת, בפילוסופיה של רוסו יש סתירה פנימית - משמע יש בה יותר מעמדה אחת. בהמשך לאותה עמדה בנוגע לחירות החיובית של האדם, הוא דן גם בחירות האזרחית- שהיא מוגבלת ע"י החוק (הרצון הכללי), ובכך הוא בעצם מאפשר ניצול לרעה של המדינה את אזרחיה. מדובר על ההבדל בין אותה חירות טבעית המאפשרת לי לממש את שאיפותיי הפרטיות לבין החירות המדינית הגורמת לי לפעול על פי שיקולי התבונה והאינטרסים הכללים של האדם כאדם ולא כאדם פרטי. חירות זה מנוגדת על פי רוב למימוש השאיפות ונטיות הלב, שהן החירות הטבעית. רוסו מאמין ברצון הכללי אשר נוצר במעבר ממצב הטבע למצב המדיני. הרצון הכללי בא לידי ביטוי בחוק - כדי להיות חופשי, אני צריך להתעלות מעל האינטרס הפרטי ולחבור לרצון הכללי.

שני הפילוסופים אולי החלו מאותו חיפוש של אמת, אבל הלכו לכיוונים שונים - ברלין מייצג את החירות ה"שלילית" ורוסו את ה"חיובית". אם כך,  אערוך הבדלה קלה בין השניים: רוסו טוען כי החירות היא הגשמה של מערכת ערכים כלשהי- החירות ה"חיובית", בעוד שברלין טוען שהחירות היא השתחררות מדיכוי- החירות ה"שלילית". מבחינת ברלין, כל הגשמה של מערכת ערכים כרוכה באי סובלנות תוקפנית מצדם של מגשימיה, כלפי אלה שאינם מעוניינים לחיות כמוהם. מכאן נובע - שאין פלורליזם אלא ליברליזם. בסופו של דבר, ברלין צודק (לדעתי לפחות). הוא מגדיר כי קיומה של הסובלנות ההדדית בין בני אדם היא אמצעי עיקרי לקיום ולשמירה של החירות האישית. רוסו לא מצליח לעשות את השילוב שברלין עושה, כאשר הוא מפריד בין היחיד לחברה, בעוד שברלין מבין כי בחברה חופשית יש מקום לדעות רבות ושונות, וכי יש אפשרות לכל אחד להגיע לביטוי אישי כל עוד יש כבוד הדדי לזולת.
לסיכום: מי שולט במי? ;)