שיעור 3: הכנת מצגת באמצעות Haiku Deck ודיון במשנתו של ז'אן ז'אק רוסו

איך יוצרים מצגת מעוררת השראה?

• המצגת צריכה להיות פשוטה. לעתים הצופים מפסיקים להקשיב לדובר כי הם מנסים לפענח את המצגת.
• יתרון המצגת על פני המנחה – התמונה. רצוי שתהיה מרשימה וכמובן קשורה לנושא.
• השימוש במצגת מקנה לנו למעשה אפשרות לספר סיפור שמתלוות אליו תמונות.
• מטרת המצגת היא עיניים על המסך. עם זאת, האוזניים צריכות להיות קשובות למנחה.
• כלל חשוב: לסיים לפני הזמן – לפני שהתלמידים מתחילים להשתעמם.

 

מצגות פשוטות ומעוררות השראה אפשר ליצור בתוכנה הנקראת haiko deck. התוכנה הזאת יודעת לבנות מצגת קצרה ומעוררת השראה בפרק זמן שבין חמש לעשר דקות.

נכנסים לאתר, נרשמים ומתחילים ליצור.

-          כל שקף מוגבל לשתי שורות.

-          התוכנה יודעת למצוא תמונות רלוונטיות עבור מילות מפתח (באנגלית).

-          מאגר התמונות של התוכנה מרשים ומחזיק תמונות ייחודיות שלא מוצאים בחיפוש רגיל.

-          בצד שמאל יש סרגל פעולה המאפשר לערוך את המצגת.

-          את המצגות אפשר לשמור על המחשב בפורמט Powerpoint

-          יתרונותיה של התוכנה  – מהירה יותר לעבודה, המצגות נראות טוב יותר.

משנתו של ז'אק ז'אק רוסו בהקשר חינוכי

עד כה עסקנו בהוגה אחד, אפלטון. אם נרצה לסכם אותו במילה אחת המילה הזו תהיה ללא ספק "אמת". אפלטון עוסק בשאלת האמת; האמת היא נצחית עבור אפלטון, וזו למעשה התכונה המייחדת שלה. על פי אפלטון, אנחנו צריכים להתקרב אל האמת עם הכלי שמייחד אותנו, בני האדם – התבונה. החיבור שלנו אל הנצחי, אל האידיאות, המושכלות, זה הוא רעיון שאנחנו רואים אחרי זה בפילוסופיה אצל הרמב"ם, שפינוזה והוגים נוספים. מבחינת אפלטון, תפקיד המחנך, המורה הטוב, הוא ללמד אותנו, התלמידים, כיצד להגיע לאמת.

במשל המערה יש לנו דמות עלומה שלוקחת את אותו האדם שיוצא מהמערה ומזיזה אותו בכח, בכפייה, אל האור. ב"מופע של טרומן", הסרט שצפינו בו בשיעור שעבר, אפשר לראות אנלוגיה למשל המערה (האישה שמבקשת להפנות את מבטו אל העובדה שהוא חי במציאות שאינה אמיתית).

לעומת אפלטון, התפיסה החינוכית של רוסו שונה לחלוטין.

ז'אן ז'אק רוסו, פילוסוף בן המאה ה-18 (1712 – 1778) בן תקופתם של הובס ולוק, בין כתביו המשפיעים "אמיל או על החינוך" ו"האמנה החברתית". המשותף לרוסו ולשני הפילוסופים שהוזכרו לעיל אלו שני מושגים שמטרידים אותם: מושג הטבע ומושג החברה. מושג הטבע אצל רוסו הוא למעשה הפרוטו-מושג למושג הטבע שלנו כיום: הטבע כשלעצמו הוא דבר חיובי. העובדה שאנחנו תופסים טבעי כחיובי הוא תוצאה של פועלו הפילוסופי של רוסו, וכן גם של הובס ולוק.

רוסו מכיר את אפלטון ומדבר עליו באהדה. הוא אומר שצריך לקרוא את משל המערה לא כטקסט פוליטי אלא כמניפסט חינוכי. אם נתרגם את רוסו למונחים אפלטוניים, העשייה וההתערבות האנושיות הן זמניות ובעלות מעמד שלילי, ואילו הטבע הוא נצחי והוא חיובי לחלוטין. עם זאת, יש לעמוד על ההבדל בין אפלטון לרוסו בעניין זה: התוקף האונטולוגי של הטבע אצל רוסו הוא תוקף אלוהי. אם אלוהים עשה משהו, כנראה הוא טוב, לפיכך הטבע הוא טוב.

בהקשר חינוכי, הרי שעבור אפלטון, לימודי הליבה הם הכול. לאן שלא יפנה מבטו של אדם, הוא צריך להוציא ממקום זה אמת נצחית. עבור אפלטון, מטרת בית הספר היא לא "לחברת" את התלמיד. אחרי שהתלמיד של אפלטון לומד, הקשר בינו לבין החברה מתנתק. האפקט של לימודי אפלטון הם לא להפוך אותו לחלק מהחברה, אלא להבין שכל החברה חוטאת לאמת.

בטקסט שהתבקשנו לקרוא, "אמיל או על החינוך", מזכיר רוסו את הטבע רבות. בתחילת הטקסט, רוסו מציב במעמד דיכוטומי את מושג הטבע מול מושג ההתערבות (הביות, התרבות).

כפי שאמרנו, הטבע אצל רוסו הוא מושג חיובי וטוב. אל מול הטבע, עומד מושג ההתערבות. רוסו מודע לכך שהאדם הטבעי לא באמת קיים (עמ' 116). הוא יוצר אותו כמעין אידאה רק כדי שיוכל לדבר על טיפוסי אדם אחרים באופן יחסי אליו.

רוסו מחלק את החינוך לשלוש:

1. החינוך הטבעי (מה יקרה לו יגדל אדם באופן טבעי לחלוטין).
2. החינוך של בני האדם (תירבות, מה אומרים לעשות ולא לעשות).
3.  החינוך של הדברים (שלל אירועי החיים שקורים לבן אדם באופן ספציפי).

החינוך היחיד שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא החינוך של בני האדם.

ההבחנה השנייה של רוסו היא בין האדם לבין האזרח. גם הם לא שווים. האזרח הוא תמיד חלק, ביחס לשלם (עמ' 116). הוא חייב מערכת שתתן לו ערך. זה נכון גם לגבי אזרחים רמי מעלה. גם ראש הממשלה, למשל,  הוא רק חלק.

עבור רוסו, החיים הם מעין כד שיש למלא כל הזמן; צריך לחיות את החיים באופן הטוב ביותר, ולאו דווקא לחיות הרבה שנים (עמ' 121). על פי רוסו, החיים הם לא מצב של חי \ מת, אלא משאב שיכול להיות לאדם יותר ממנו. מטרת האדם היא לא רק להתקיים, אלא גם לחיות, במלוא מובן המילה.

(עמ' 116) – נראה לכאורה שרוסו מזלזל בתפקידו של היחיד, של האזרח, אך הוא גם רוצה בחברה האנושית המורכבת מסך של יחידים. רוסו שואל מאפלטון לא רק את רעיונות הנצחי, הטוב והאמת, אלא גם את האהבה שלו לספרטה כמודל חינוכי (עמ' 117). חברה זו מסוגלת להיות אחידה מאוד ועל זה נשען החוזק שלה. רוסו נמצא בבעיה: הוא אוהב את רעיון האזרח, ה"חלק מ...", בפרט כפי שהוא מתנסח אצל אפלטון, אך הציב לעצמו את אידיאל האדם הטבעי. אם כך, איזה חינוך רוסו רוצה?

הוא אומר שהאדם הטבעי, כשלעצמו, הוא מעולה. אך נדרשת לנו חברה. הוא מאוד שונה מאפלטון בכך שהוא מחייב את החברה, ואילו אפלטון לא מוטרד מהחברה כלל, הוא לכל היותר מזהה בה בורות ושקר. רוסו רוצה שהמערה תהיה מקום טוב שבו כולם יוכלו לחיות כמו שצריך, עם אור שמש וכל השאר. אפלטון מבקש לשלוף מתוך המערה יחידים המעוניינים ללמוד ומבין שרוב החברה תמיד תהיה במערה, במעמד של אסיר כבול שלא רואה את האמת. מתוך כך אנחנו יכולים להסיק בבהירות: אפלטון מייצג את התפיסה לפיה אדם יכול וצריך להתעניין בכול. לעומתו, רוסו מייצג את התפיסה לפיה לכל אחד יש תחומי עניין שלו.

רוסו שם את האג'נדה החינוכית שלו באמצע של סתירה שאי אפשר לפתור אותה. אי אפשר גם להיות אדם וגם להיות אזרח. לכן, כל מה שהוא מנסה ב"אמיל" מבחינה חינוכית הוא ליצור אדם שהוא טבעי כמה שאפשר אבל שיוכל גם לתפקד בחברה כאזרח. הוא מנסה לפתור את הסתירה הזו שהיא בלתי ניתנת לפתרון.

משנתו החינוכית – הלכה למעשה

לפי רוסו, לימודים פורמליים לא נדרשים לאדם עד גיל 12. מגיל 12 יש ללמוד מקצוע כדי להפוך לאדם חברתי. מקצוע עבור רוסו הוא מקצוע פיזי, עבודת כפיים. מגיל 12 צריך הנער להתחיל ללמוד לימודים פורמאליים. הלימודים הללו יהיה בתחומי העניין של התלמיד. צריך מורה אחד לכל תלמיד (או לכל שלושה תלמידים). הקריאה צריכה להיות בכפוף לתחום הלימוד של התלמיד, אך בכללה חופשית. הוא כמובן צריך לדעת לקרוא ולכתוב אבל זה רק כלי בדרך להפיכתו לאדם טבעי. הסיבה בה בחר רוסו בגיל 12, בלי כפיפות למחקרים מדעיים בנוירולוגיה או בהתפתחות הילד, היא שהאדם מספיק בשל לחשיבה קוגניטיבית, לפני גיל ההתבגרות הבעייתי.  כמעט 300 שנה לאחר מכן, אנחנו יודעים שרוסו צודק מבחינה נוירולוגית. בגיל 12 מתחילה להתפתח האונה הקדמית, אבל רגע לפני זה המוח חווה התפרצות ענקית של סינפטוג'נסיס – המוח מייצר תאים במיליונים. רוסו, באינטואיציה של הסתכלות על ילדים, בעצם צודק לחלוטין. היכולת של חשיבה לוגית ורציונאלית נמצאת בשיאה בגיל 12.

בשלב הבא, בגיל 15, צריך להכיר לנער את רעיון הדת. חשוב לזכור שרוסו, כמו שהוא מוצא את עצמו בין האדם לאזרח, הוא מוצא את עצמו בעידן הנאורות גם בין הדת לבין הנאורות והאתאיזם. רוסו הוא אדם מאמין אך אמונתו עולה לו ביוקר: הכנסייה שונאת אותו כי הוא פילוסוף, והפילוסופים שונאים אותו כי הוא אדם מאמין.

בגיל 20 אמור האדם לצאת לחברה, לצאת לעולם, כאשר ניתנו לו כל הכלים להיות האדם הכי טבעי שהוא יכול להיות בתוך החברה.

הרעיון ההומניסטי בימינו לפיו התלמיד תמיד במרכז בעצם מייצג השפעה גדולה מאוד של רוסו. כשרוסו כותב את הדברים הללו המוסד הבית-ספרי טרם הומצא.

לסיכום, רוסו הוא למעשה האדם הראשון ששם על השולחן החברתי את הרעיון לתכנית לימודים בעלת מבנה ברור. רוסו מתחיל לדבר על כך שלחינוך צריכה להיות מטרה, לבית הספר צריך להיות חזון. כדי שהדברים הללו יתממשו, יש לבנות תחילה תכנית לימודים, לייצר מתודות ולהתאים אותן לגיל התלמיד, לתרבותו וליכולותיו.