דיואי הוא אחד ההוגים
המשפיעים ביותר במאה ה-20, היום הוא ידוע בזכות הכתיבה החינוכית שלו. דמוקרטיה
וחינוך (1916) הוא האחרון מכמה ספרים על חינוך שהחלו להתפרסם ב-1900. כתב על המון
נושאים (לוגיקה, אסתטיקה, אפיסטמולוגיה). מעבר למאמרים שלו, דיואי הקים כמה בתי
ספר במהלך חייו. היה מורה גם בתיכון וגם ביסודי, ועשה ד"ר בפילוסופיה. הקים
בי"ס שקיים עד היום, בעצם רשת של בתי ספר שמנסים לנהל פדגוגיה בצורה שונה,
חלקם באופן ישיר ע"ם עקרונותיו של דיואי.
הקים את ה-New School בניו יורק, אוניברסיטה שמוקמת ע"י
חבורה של פרופ' פרוגרסיביים לחינוך כמו דיואי. זו אוניברסיטה שידועה כמאוד ליברלית
ופרוגרסיבית, גם בתכנים וגם במתודולוגיית ההוראה.
אין ספק שמדובר
בפילוסוף אמריקאי, זה ניכר בכתיבתו. לעומת הפילוסופיה הצרפתית הרוויה דיכוטומיות
ומתחים – הפילוסופיה של דיואי רוויה אופטימיות וחדוות עשייה. הוא פרגמטיסט שמאמין
בעשייה ומאמין ביכולתה. עבודת התזה שלו הייתה על עמנואל קאנט, וזה ניכר בכתיבתו
לאחר מכן. עובדת היותו של דיואי מזרם הפרגמטיזם מאיר את כתיבתו ומסביר אותה.
הפרגמטיזם – זרם בהגות
המאה ה-20. דיואי, ויליאם ג'יימס ופירס – מובילי הזרם. הפרגמטיסטים מחפשים את האמת,
לאור היותם במצב של בורות. עד ימי הביניים, האמת נחשבה חיצונית. כמו משל המערה של
אפלטון, שמתאר מסע של חיפוש האמת – ובסופו ההבנה. האמת אצל אפלטון היא נצחית, היא
לעולם לא משתנה והיא נמצאת בכל.
אחרי ימה"ב
אנשים מתחילים לערער על כך שהאדם יכול להגיע אל האמת. דיואי מתייחס לכך: כשאנשים
מתחילים להבין שהאמת חסומה לבני האדם (אם בכלל יש לה קיום), שיש חוצץ בפתח המערה
ואין אפשרות למצוא את האמת. דיוויד יום הוא המייצג העיקרי בפילוסופיה החדשה, שאומר
שאין אפשרות למצוא את האמת, שהמערה "חסומה", כביכול. לשכל האנושי אין
יכולת לפענח את האמת, כי הוא מבוסס על החושים.
דיואי מערערים על
חשיבותו של המהלך הקאנטיאני שמנסה לתווך בין הסובייקט לבין האמת. הם שואלים
"מה זה עוזר לי?". הם לא מחפשים את האמת, אלא הם מחפשים את הדבר שעוזר
להם להגדיר את מה שהם יודעים. ה"אמת" היא התיאוריה שעושה סדר בידיעות
שידועות לאדם. ז"א, האמת היא צורך פרגמטי – לא מוחלט. אין צורך למצוא את
"האמת", אלא לסדר את האמיתות שידועות לנו על מנת להבין אותן ואת הקשר
שביניהן. האדם כל הזמן לומד דברים חדשים, והאמת היא איך שהוא מסביר לעצמו את כל
הדברים שהוא יודע – ואת איך שהוא מיישב ידיעות סותרות עם הידוע לו זה מכבר. האדם
צריך לוותר על ידיעות מסוימות, לעצב אותן אחרת ולהבין מחדש את כל תפישת עולמו –
לאור קבלת ידיעות חדשות. האדם מנסה ליישב עד כמה שאפשר את הידיעות שלו, מבלי לוותר
על תפישותיו הקודמות.
המשולש החינוכי של
אפלטון ורוסו: אמת (נצחית) – יחיד – חברה. נסתכל על המשולש הזה דרך דיואי.
אצל אפלטון, האמת
נצחית. אצל רוסו, הטבע מקורו באל והוא טוב מטבעו. 'טבע' ו'אל' הם סינונימים (מילים
נרדפות). אצל אפלטון היחס בין היחיד והחברה הוא של מתח מובנה. בתחילת משל המערה –
בין שתי חבורות האנשית, זו הקשורה וזו השולטת. רוסו היה רוצה שכל יחיד יהיה
"היחיד הטבעי", אבל הוא בבעיה – כי ההתערבות החברתית מעוותת את היכולת
שלו להיות "יחיד טבעי" ואותנטי. האדם צריך לשאוף לאיזון בין האדם הטבעי
והחברה, למרות שהסתירה היא אימננטית והיא בבסיס המציאות – המתח בין היחיד ובין
החברה.
דיואי טוען שהחברה
מהווה את כל מה שהיחיד יהפוך להיות. אין מתח בין היחיד והחברה, ואם יש מתח אפשר
וצריך לבטלו. היחיד הוא לא מין ישות תיאורטית כשלעצמה. נכון שיש תודעה עצמית, אבל
היא לא דבר נפרד שמתעמת עם החברה (כמו אצל אפלטון) או משהו שצריך לפתח בנפרד כדבר
כשלעצמו ולעמת עם הטבע (כמו אצל רוסו).
דיואי אומר שהאמת
יכולה להתקיים ואולי לא, אבל היא נבנית מתוך ההשקפות שלנו על העולם. היחיד והחברה
נמצאים במו"מ מתמיד על האמת שנוצרת על ידם. אם נפעל כמו שצריך לשיטתו של
דיואי המתח הזה בין היחיד והחברה יכול להתבטל. החברה היא סך היחידים שבה, והם
מכוננים את החברה שוב ושוב.
דיואי, כמו רוסו,
משתמש במטאפורה של טבע. הוא אומר שאנחנו צריכים להסתכל על החברה כעל אורגניזם עם
מרכיבים. כיוון שכל המרכיבים האלה (בני האדם) מתים לבסוף, על מנת שהחברה תמשיך
ותתקיים יש פעולה של החלפה והתחדשות. פעולה זו של התחדשות תלויה ביחידים וביכולת
שלהם לקיים את ההתחדשות הזו.
דיואי הוא הומניסט,
והוא דמוקרט. החברה הדמוקרטית הוא המניע לחינוך. בכך הוא מצטרף לאפלטון ולרוסו,
ברצון שלהם לכונן בעזרת החינוך את החברה הראויה. מטרתו של דיואי היא ליצור אזרחים
דמוקרטיים, אבל לא צייתנים בהכרח. היחיד צריך לקבל כלים לנסח דעה משל עצמו, ואת
הדעה הזו הוא מביע באמצעות הכלים הדמוקרטיים (בחירות). דיואי היה אחד מהפעילים
למען "חברה אזרחית" – הרעיון שדמוקרטיה לא מתרחשת פעם בארבע שנים, אלא
במגזר השלישי בכל יום ויום, בפעולות "חברה אזרחית" של אזרחים תורמים.
במובן הזה דיואי הוא מאוד אמריקאי ומאוד לא מרקסיסט. הוא רוצה שהמגזר השלישי ולא
הממשלה יפעלו למען "חברה אזרחית". הוא רוצה לחזק את המגזר השלישי,
ומבחינתו החינוך הוא הדרך לטפח את המגזר השלישי. תלמידים עצמאיים, בעלי דעה
וביקורתיים יצמיחו את המגזר השלישי כשיהיו בוגרים.
אם היחיד מממש את הפוטנציאל
שלו בתוך החברה, יש לנו מצב של ניצחון כפול, win win. רוסו חשב שאין מנוס
מעימות בין האדם והחברה, ועיוותו של דמות האדם במפגש עם החברה. דיואי רוצה
למצוא פוטנציאל אישי, ולמקסם אותו במסגרת החברתית. כך גם היחיד וגם החברה ירוויחו.
Be All That You Can Be. הנתיב שלך להגשמה, למה
שאתה יכול להיות – הוא לא דרך המגזר הפרטי, לא דרך הישיבה בבטלה בבית – אלא על ידי
הגשמה עצמית במסגרת החברתית.
מה זה אומר על מלאכת
החינוך? ההגשמה העצמית של הילד לא סותרת את הגשמת מטרות החברה. היחיד צריך להגשים
את עצמו בתוך המסגרת החברתית, כי כך הוא יתפתח, החברה תתפתח ותעזור לו להתפתח.
במהלך המאה ה-19
התוכנית של רוסו לתוכנית ציבורית לאומית מתקבלת ונהיית אחד מהקריטריונים הבסיסיים
ביותר להיווצרותה של מדינת לאום. כשדיואי מגיע הוא יכול לבקר את רוסו לא רק ברמה
המהותית, אלא ברמה שבה היא משתקפת במערכת החינוך הציבורי של אירופה במאה ה-19.
עברו מאה שנים בין רוסו לדיואי, ודיואי כבר מבקר וכותב על מערכת חינוך ציבורית
קיימת ויציבה.
בית הספר צריך להיות
תואם הרבה יותר למערכת היחסים בין היחיד והחברה כפי שהיא מחוץ לביה"ס. מונח
מפתח אצל דיואי הוא ההתנסות/ניסיון (Experience). טענתו היא שהחינוך הוא
היכולת שלי לחשוב על העשייה שלי, על ההתנסות שלי. PBL – Project
Base Learning – מונח מאוד רווח במערכת החינוך כיום והוא מונח
שדיואי טובע. הוא דוגל בלמידה תוך עשייה, תוך כדי התנסות. בית ספר טוב הוא בית ספר
שחושבים בו, ולא בית ספר שיודעים בו.
בית ספר שלא מאכילים
בו את התלמידים בכפית, שלא מזינים את הילד בידע שהוא יכול להגיע אליו בעצמו.
כשדיואי כותב המורה הוא סוכן הידע הבלעדי כמעט, והיום אנחנו מבינים שאין צורך
בסוכנות ידע כזו! כי הילד יכול להגיע לכל הידע הזה בעצמו. לכן PBL מצליח כל כך היום, כי הוא הרבה יותר רלוונטי לחברה
בה אין צורך במורה שהוא סוכן ידע. דיואי, והיום זה רלוונטי מתמיד, יטען שהמורה
צריך לתת כלים למחשבה, ולא ידע.
איך יראה בית ספר של
דיואי?
- - מרחבים פתוחים.
- - סדנאות.
- - נראות לתלמידים ושיתוף תוצרי הלמידה של כל חברי ביה"ס.
- - קבוצות למידה קטנות.
- - התלמיד בוחר מה הוא לומד, לבד או אחרי שכנוע של המורה בחשיבות התכנים.
- - אין צלצול או רעש מסוגים אחרים.
- - חופש הבעת דעות וביקורת בכיתה.
- - חופש פיזי ומנטלי.
- - פיתוח תודעה דמוקרטית בסיסית. חומר הגלם של הדמוקרטיה הוא האזרח הדמוקרטי.
תפקידה של מערכת
החינוך הוא בראש ובראשונה חיברות. החינוך הוא מכוון-אתוס, הוא מעצב את
החברה הדמוקרטית, ומטרתו היא עיצוב אדם בעל תודעה דמוקרטית המכוונת לבניית החברה.
תרגיל בפדגוגיה טכנולוגית: כל תלמידה מקבלת ציטוט של ההוגה הנלמד, וצריכה לצלם תמונה שקשורה אליו. התלמידה מעלה את התמונה לאינסטגרם, כותבת את הציטוט ומתייגת האשטאג רלוונטי וייחודי. למשל: #21cpedagogy #Johendewey. זו משימה שיכולה להיות משימת בית והיא מאוד נחמדה להכרת אמירות שפר של הוגה או של זרם נלמד, בעיקר כמטלה מסכמת לנושא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה