סיכום שיעור 10 - יצירת ציר זמן ו'אני'-'אתה' של בובר

הפדגוגיה של המאה ה-21 – סיכום שיעור מתאריך 28/12/14

השיעור התחלק לשניים:
1. החלק הטכנולוגי - איך יוצרים ציר זמן יחד עם התלמידים.
2. החלק הפילוסופי - מרטין בובר ו"אני - אתה"

יצירת Timeline:
אחת הדרכים היעילות והנוחות לעיבוד מידע וסידורו על רצף היא ציר זמן.
ציר זמן מומלץ נקרא: Timeline J.S (בשיעור נכנסנו דרך הקישור - bit.ly/padegogy21c9).
באמצעות אתר זה ניתן לבנות בעבודה שיתופית עם הכיתה ציר זמן: כל תלמיד ממלא טופס, וכך יוצר תחנה אחת על ציר הזמן באמצעות מילוי השדות: תאריך, כותרת, שורות תוכן, מדיה (מפה/ סרט/ תמונה/ סרטון).
לאחר מכן כדי לאחד את התחנות יש לפעול כך:
1. להיכנס ל- timeline ולבחור use this template, ולהעתיק את הטבלה שכוללת את התחנות השונות שירכיבו את ציר הזמן (Ctrl+c).
2. להיכנס ל- file ושם לבחור ב- Publish to the web.
3. מעתיקים את הקוד ומדביקים ב- 'שלב 3', ולוחצים על preview.
התוכנה תסדר את התוכן שהוזן על ציר זמן אחד לפי תאריכים.
באמצעות הכלי הזה ניתן להציג בצורה חזותית יפה מידע רב, שיסודר אוטומטית לפי זמן. כמו כן, היתרון שלו הוא בכך שהוא שיתופי (דרך גוגל) וניתן לעדכון (ניתן ליצור ציר זמן שמתעדכן פעם בשבוע למשל).

מרטין בובר / 'אני - אתה':
רקע על בובר: 
נולד באוסטריה וגדל אצל סבו, שלמה בובר, שהיה רב וחוקר של מעשיות חסידיות. קיבל חינוך יהודי מסורתי לצד חינוך להשכלה (למד כ-חמש שפות).
בבגרותו הפך להיות פעיל ציוני, והיה מעורב בכמה קונגרסים ציוניים. הפך לחוקר חסידות ומעשיות חסידיות, פילוסוף וחוקר מקרא.
בישראל עסק בחינוך וכתב ספרי לימוד למקצוע התנ"ך (למשל השוואת עלילות גילגמש לעלילות הבריאה בספר בראשית).

אסף העלה את השאלה: מה הופך מורה למשמעותי/ת? (השאלה היא לא מהו מורה טוב, או מהי למידה משמעותית).

·         מגדר - כשהמורה הוא גבר (זכר) זה כבר נותן לו קרדיט והופך אותו לסמכותי יותר בעיני הכיתה וההורים. (שירה)

·         מורה שמלמד/ת מתוך תשוקה ואהבה את מקצוע הלימוד שלו/ה ונראה שיש לו/ה ידע רחב, ובכך מעביר/ה גם לתלמיד את האהבה לאותו מקצוע. (הוד)

·         מורה שיודע/ת לקשר את מקצוע הלימוד לנושאים שאקטואליים ורלוונטיים לתלמיד. (שירה)

·         מורה שמערער על הדוגמטיות ומעלה שאלות וספקות. (יובל)

·         מורה שמאמין בתלמיד ומחזק אותו. (אלונה)

חן צרור-ארצי וענת מור, שסיימו את לימודיהן בתכנית אופקים, בדקו במסגרת הסמינר לחינוך מהו מורה משמעותי עבור התלמידים. הן יצאו מנקודת הנחה שמה שיהיה משמעותי לתלמידים במורה היא התשוקה שלו לידע ואהבת המקצוע. הסתבר להן דבר אחר - מה שהיה משמעותי לתלמידי התיכון זה קשר טוב עם המורה, שבא לידי ביטוי במערכת יחסים עם גבולות ברורים מצד אחד, ומצד שני עם התחושה שהם מרגישים בנוח לדבר עם המורה. כלומר, כאשר הם מרגישים שיש להם "עם מי לדבר" נוצרת אצלם תחושה חיובית למקצוע.

בובר הוא הפילוסוף הראשון (שלמדנו עליו בקורס זה) שמתייחס ישירות ליחסי מורה - תלמיד. עד כה התייחסו לשאלה מה זה חינוך, ומהי מערכת החינוך הנכונה.
כאשר בובר מדבר על יחסי מורה - תלמיד הוא למעשה מדבר על יחסי אני - אתה.

לפי בובר ישנם שני סוגים של יחסים בעולם:
1. אני (I) - אתה (You).
2. אני (I) -  לז (It).

אני - אתה	אני - לז
אחיד	פירוק וניתוח
מוחלט	ניכור
קדוש
הדבר השלם כשלעצמו	פירוק השלם
נוכחות והשתתפות בחוויה	התבוננות מהצד
יחס ישיר	יחסי השוואה

נקודת המוצא של הפילוסופיה של בובר היא השפה, בדומה לויטגנשטיין ודה סוסיר. בדומה לדה – סוסיר, שקבע כי יש לבחון דבר רק ביחס לשאר הפרטים במערכת, הוא טען כי לא ניתן להגדיר 'אני', אלא רק ביחס ל- 'אתה'.
בובר יוצר מערכת דיכוטומית בין אני - אתה לבין אני – לז, שני סוגי יחסים שונים.

במפגש של 'אני' ו'לז' יש ניסיון להגדיר את השלם שעומד מולי באמצעות פירוקו וניתוחו: "צריך לקרוע ולמשוך כדי להפוך משהו במצבו הטבעי, אחיד ומושלם, לדבר מפורק".
יחסי 'אני' ו'אתה' טובים יותר, ולשם תיאורם הוא משתמש במונח שלמות. לפי ויטגנשטיין, תמונת העולם הלוגית שלנו היא תוצר של השפה הלוגית, וזה סוג של הרס של הדבר הקיים כשלעצמו. לפיכך, אם נימנע מהניתוח, מהפירוק ומהניסיון להגדיר שמאפיינים את החברה המערבית, יש לנו את הסיכוי לגעת בדבר כשלעצמו ולקבלו מוחלט ושלם.

ביחסים בין 'אני' ל- 'אתה' החוויה היא ישירה - אין הסתכלות מהצד כמו ביחסים עם 'לז', אלא נוכחות, השתתפות ולקיחת חלק.
לפי בובר, כל 'אתה' בעולם מתדרדר בשלב מסוים והופך ל- 'לז'.

המהלך ההיסטורי שבובר משרטט
בובר כותב בתחילת המאה ה-20 ומנסה להסביר בעיות חברתיות באמצעות מהלכים היסטוריים ואנתרופולוגיים. הוא מדבר על העמים הפרימיטיביים – לפיו האדם הפרימיטיבי לכאורה אוגר בתוכו כל מיני מלים שהם בעצם משפטים שכוללים יותר פעולות ויחסים רגשיים, למשל: שבט שבמקום לומר "רחוק" הוא אומר: "המקום שבו ילד היה צועק אמא איפה את?". עם התפתחות השפות הפרימיטיביות, נולד ה'אני' שנוצר אל מול ה'אתה', ואז מתחילה ההתדרדרות ונוצרת גם המערכת 'אני' – 'לז'. הסיבה שמערכת זו נבנתה היא שהחוויה של העולם הפכה מישירה למנוכרת ומנותקת.

האם היחס 'אני' – 'אתה' יכול להתקיים במערכת החינוך?

·         המבנה הצורני של הכיתה (מורה אחד מול תלמידים רבים) יוצר היררכיה שלא מאפשרת את הדיאלוג הבובריאני. (יובל)

·         המורה שעומד בקדמת הכיתה גבוה מהתלמיד שיושב – זהו יחס של הפרדה שלא מאפשר קיום של שיחה בגובה העיניים. (ירין)

·         אולי בעת הנחיית בית מדרש ניתן לייצר דיאלוג, כי כך אין גורם אחד ש"מחזיק באמת" והקבוצה היא קטנה יותר.  (שירה.א)

·         לא ניתן לקיים את הרעיון של הדיאלוג הבובריאני בכיתה, משום שהוא אינו נוגע לבית הספר. (שירה)

·         את הרוח הבובריאנית ניתן לקיים בכיתה ואילו את הדיאלוג הבובריאני המובהק לא ניתן לקיים בכיתה. (ירין)

בעיות	אפשרויות
היררכיה תיאורטית	שאילת שאלות
מרחב פיזי בעייתי	פנייה לסובייקט
אמת מונליטית
ידע מוקדם
הגבלת האני

לפי בובר כל העולם הוא 'אתה', ולכן ביה"ס הוא מקום שכן יכול להתקיים בו דיאלוג.
מצד אחד בובר מדבר על דיאלוג בקב' מצומצמת, ומצד שני הדיאלוג במובן העמוק של חווית העולם הוא עמוק יותר מאשר דיאלוג רגעי וחולף בין מורה לבין תלמיד. בובר הוא בניסיון שלנו להגיע לדיאלוג מתוך הבנה שזה קשה אך לא בלתי אפשרי!